ראיון עם קיץ ברבנר

קיץ ברבנר, כתב התרבות של אתר מעריב וכתב בידור במשך 15 שנים, שראיין את גדולי המפורסמים בארץ ובעולם, ממריה קארי, דרך אייל גולן ועד אושרת קוטלר וסיקר את האירועים הכי נוצצים בישראל. לצד העבודה הזוהרת, הוא החליט ליצור את הסדרה הדוקומנטרית “בין חומר לרוח” שצוללת אל הטיפולים הכי אקסטרימיים ומעמיקים שיש כדי לענות על השאלה הגדולה והעמוקה מכולן – איך להגיע אל האושר, עליה הוא עובד בימים אלו. בראיון ל”מה חדש עמרי”, הוא מספר כיצד הוא משלב בין עיסוק בעולם הסלבס לעולם הרוח – סדנאות התפתחות במדבר, יוגה בעירום וצומות של מספר ימים.

 

קיץ ברבנר, כתב התרבות של אתר מעריב וכתב בידור במשך 15 שנים, שראיין את גדולי המפורסמים בארץ ובעולם, ממריה קארי, דרך אייל גולן ועד אושרת קוטלר וסיקר את האירועים הכי נוצצים בישראל. לצד העבודה הזוהרת, הוא החליט ליצור את הסדרה הדוקומנטרית “בין חומר לרוח” שצוללת אל הטיפולים הכי אקסטרימיים ומעמיקים שיש כדי לענות על השאלה הגדולה והעמוקה מכולן – איך להגיע אל האושר, עליה הוא עובד בימים אלו. בראיון ל”מה חדש עמרי”, הוא מספר כיצד הוא משלב בין עיסוק בעולם הסלבס לעולם הרוח – סדנאות התפתחות במדבר, יוגה בעירום וצומות של מספר ימים.

 

אז לפני שנדבר על הסדרה, ספר לנו בבקשה על עצמך.

אני עיתונאי ולמרות שאני רק בן 34, אני כותב בצורה מקצועית כבר כמעט 20 שנה, ומספר סיפורים בערך מאז שנולדתי, כבר בגן, לפני שידעתי לקרוא ולכתוב הייתי מבקש מהגננות לכתוב סיפורים שהייתי ממציא. לספר סיפורים תמיד הייתה התשוקה הכי גדולה שלי. מעולם לא היה לי כישרון מיוחד במוזיקה, בספורט או במחשבים, וכשהייתי ילד לא חשבתי שכישרון שיש לי בלכתוב ולספר סיפורים הוא כל כך מיוחד ומועיל, כי לא ראו אותו בחוץ כמו כשרונות אחרים, עם השנים הבנתי שזו כנראה השליחות והמהות שלי בעולם. לעניין אנשים, לחשוב על דברים בצורה שונה, לגרום לראות את החיים מזווית אחרת, ולפתוח את התודעה. זה בא לידי ביטוי דרך ראיונות וכתבות הנושא תרבות שאני עושה ב’מעריב’, בסדרה הדוקומנטרית שאני יוצר בימים אלו “בין חומר לרוח”, דרך ההרצאה שלי מאחורי הכותרות: השקרים של הריאליטי, המילים ש״יצאו מהקשרן״ והאמת שבין השורות‎”‎‎‎‎, בסדנאות כתיבה שאני מעביר ובעוד המון דרכים”.

 

מה היו רגעי השיא שלך?

חיים של עיתונאי מלאים ברגעי שיא, שחולפים ונשכחים מהר. יש משהו מאוד מרגש בלכתוב כתבה שמגיעה למאות אלפי קוראים, ראיינתי את הכוכבים הגדולים ביותר, היו לי עשרות רבות של שערים ב”מגזין מעריב”, כל רגע כזה מרגיש כמו שיא, הישג גדול. יש משהו מעלה את האגו כשהשם שלך כתוב על השער בעיתון. יחד עם זאת, העבודה מאוד אינטנסיבית, וגם אם בבוקר יש לך כתבה גדולה שהרבה אנשים מדברים עליה, רגע אחרי אתה כבר צריך להתעסק בסיפור הבא, כל הזמן קורים דברים מרגשים ואיך זמן ליהנות מהפירות של העבודה שלך.

בין הדברים שאני הכי גאה בהם בעבודה שלי נמצאת הסדרה שאני עובד עליה בימים אלו, “בין חומר לרוח” – במהלכה אני נפגש עם מדריכים ומטפלים מהעולם הרוחני במטרה למצוא את המפתח לשלווה וסיפוק פנימי, על ידי טיפול בטראומות שרודפות אותי מעברו, אימוץ אורח חיים בריא והרחבת התודעה.

בעבודתי כעיתונאי אני גאה מאוד בסיקור האירוויזיון בישראל, שהיה אתגר והזדמנות גדולה עבורי, להיות הנציג של “מעריב” לסיקור האירועים מהבמה הגדולה בעולם, באירוע בו לראשונה זמרת בסדר גודל של מדונה הגיעה להופיע. ראיינתי משלחות של מוזיקאים גרמניה, מצרפת, אוקראינה וכל אירופה.

אני גאה בראיונות עומק שערכתי עם אמנים ישראלים למוסף השבת של “מעריב”, כתבות בהן יש מקום לצלול לעומק נפשם של אנשים, להבין את המניעים שלהם ואת הכאבים גורמים להם ליצור. כזה למשל היה ראיון שער שערכתי עם השחקן אושרי כהן, שהיה מוככב במדורי הרכילות ובתוכניות ריאליטי והחליט לעזוב את את עולם הבידור הזוהר בשביל לעשות הצגת יחית של קפקא, הוא דיבר איתי על השימוש שלו בסמים ועל תקופת הדיכאון והאובדנות בצבא. לא קל להגיע אם בן אדם שעכשיו הכרת לרמת פתיחות כזו, אבל זו הזדמנות נדירה להציץ לנפש של אמן ולתת לו לספר, דרכי, את הסיפור שלו”.

איך הייתה החוויה לעבוד עם כוכבת בסדר גודל של מריה קארי?

 

“האמת שכל החוויה הייתה בגדר משימה בלתי אפשרית ואני חושב שמהראיון הזה אפשר ללמוד משהו על התעשייה הקטנה והפרובינציאלית שלנו בארץ. בכל פעם שמגיע כוכב זה או אחר לישראל אנחנו כעיתונאים יוצאים מהכלים, אני חושב שזה היה הכי ניכר בביקור של ליאונרדו דיקפריו ב-2010 יחד עם בר רפאלי, כשעיתונאים וצלמי פפרצי יצאו מגדרם כדי לצלם את הזוג. וכשבר ניסתה לשמור על הפרטיות שלה ושל ליאו, הם ממש נעלבו ועשו עליה חרם. כמו איזו דודה מקריית חיים שנעלבת שלא באו להציג לה את החתן.

בביקור של מריה בישראל, היא איחרה בשעה למסיבת העיתונאים שנערכה לכבודה, וזה לא שהייתה לה סיבה מוצדקת כמו פקקים או עיכוב בדרכונים – היא הייתה יום שלם במלון שבו נערך האירוע. אחרי שהיא דיברה עם כולם על מוצרים שהיא באה לקדם, והיה ניכר שהיא יודעת עליהם מעט מאוד, היא הייתה צריכה לתת ראיונות אחד על אחד. אחד הכתבים הצליח לעצבן אותה בשאלות על נתניהו ופאקר, וכל הצוותים מכל האתרים, חיכו שעות בחדר אחר ושום דבר לא התקדם. מריה כבר הודיעה שהיא לא רוצה להתראיין עוד. זה הרגיש קצת כמו תור ארוך במיוחד לרופא בקופת החולים. בסופו של דבר, כמו כל דבר שמתרחש בארץ הכל תלוי בקשרים ופרוטקציות. והצלחתי בדרכים לא דרכים להשיג את הראיון הזה, בזמן שהיא סירבה כמעט לכל גופי התקשורת שהיו שם. זה היה הדבר הכי רחוק מ’הוליווד’, יותר כמו לעקוף בתור למועדון בתל אביב כי אתה מכיר את היח”צן.

מריה עצמה נראתה קצת מתה מבפנים. היא דיברה לאט, וכשהיא אמרה לי ‘איים סו אקסייטד’ זה היא ה’אקסייטד’ הכי לא אקסייטד ששמעתי בחיים שלי. היא הייתה נראת עייפה, וחסרת כוחות, שכל ההתעסקות הזאת בקידום מוצרים בפרובינציה הישראלית זה הדבר האחרון שיש לה כוח אליו.

המפגש הזה בין תעשיית הבידור של הביצה, לכוכבת אמריקאית וכל הפמלייה שלה, שבודקת לי את הפריים במצלמה, ומסדרת לה את השיער בין משפט למשפט היה מאוד חד והדגיש כמה למרות מה שנדמה לנו לפעמים, אנחנו הכי שכונה שיש”.

 

מה לדעתך התכונה שהופכת עיתונאי, לעיתונאי טוב?

“לדעתי הדבר הכי חשוב הוא סקרנות ועניין באנשים. אם אתה מתעיין במרואיין שלך, גם לקורא יהיה מעניין. אני לא חושב שאני אוכל לראיין כדורגלנים על התפקוד שלהם במגרש, כי זה לא משהו שיש לי עניין או הבנה בו, במקרה כזה  אמצא את הזווית שלי של מה שמעניין אותי בעשייה של אותו בן אדם. תשאל מה שמעניין אותך, באמת, ורק אז לקוראים שלך יהיה מעניין. אני יושב שעות על תחקור לכל מרואיין שלי, חושב על הזוויות המעניינות, איפה אני מוצא סתירות בין דברים שהמרואיין שלי אמר לאורך השנים, או צדדים שעוד לא דיברו עליהם. כשאני מגיע עם ידע לשיחה עם בן אדם הוא גם יידע להעריך את זה ולהיפתח באמת”.

אתה חושב שזה חשוב להתעסק כל כך הרבה בתרבות במדינה שיש בה פיגוע כמעט כל יום?

 

“להרבה אנשים זה נראה כמו להתעסק בשטויות. מה אמר השחקן ההוא על מירי רגב, ולכתוב ביקורת על תוכנית ריאליטי כזו או אחרת. אבל בתכלס, אני חושב שדווקא מהתרבות והבידור אפשר ללמוד הכי הרבה עלינו כחברה. הרבה יותר מכל מילה שאומר דוד אמסלם או חקירה תורנית. התרבות לגמרי צומחת מהמקום בו היא נוצרת. יש סיבה שתוכניות טלוויזיה מסויימות מצליחות, כמו שיש סיבה שאנשים מסויימים מצליחים בתעשייה הזו. במדור ‘מיקרוספופ’ אותו אני עורך במעריב, אני מראיין חוקרי תרבות על כל התופעות הכי גדולות בתחום הבידור, הטלוויזיה והמוזיקה ומנסה להבין אותם לעומק. ההשטתות של אסי עזר בפריים טיים זה לא משהו שהיית רואה לפני 15 או 20 שנה. מגיש גיי שמנחה את התוכניות שהן הכי קונצנזוס? אין מצב. כמו הביס שדודו טופז נתן לנטליה אוריארו בשידור חי – אין מצב שדבר כזה היה עובר היום. אלו הדוגמאות הכי קיצוניות שיש, אבל גם התוכנית של אופירה אסייג ואייל ברקוביץ’ היא משהו שלא היה קורה בתקופה אחרת. בעייני זה קשור באופן ישיר לטראמפ וה’פייק ניוז’, הם לא מתיימרים לעשות עבודה עיתונאית, הם מספקים שואו שהם הכוכבים שלו, וכל מני נפתלי שמגיע או איציק זוהר שמקבל מהם טלפון הוא רק תפאורה בשבילם. זה כל דבר קטן. זה מרתק אותי”.

 

מה למדת על האנשים שמופיעים בתקשורת, זמרים, שחקנים, סלבס, מהעבודה איתם?

“זה די מפתיע, אבל העבודה הזאת נתנה לי פספקטיה חיובית על האנושות. אחרי שאתה עורך תחקיר עומק על בן אדם, מבין מה מניע אותו, מה השאיפות שלו, מה מכאיב לו ועל מה לא נעים לו לדבר, מתגלה משהו אופיטימי. אני חושב שכל בן אדם, ובמיוחד אנשים שחשופים לתקשורת, מצמיח על עצמו סוג של שריון, עם הרבה שכבות של הגנות, אגו, גאוותנות, צורך בתשומת לב ופיצוי על דברים שקרו לו בעבר. אם אתה מקלף את כל אלא – וזה מה שאתה צריך לעשות בראיון טוב, אתה מגלה את הגרעין, את הנפש, ואתה רואה שכל האנשים שואפים לטוב, לאחדות, לאהבה ולחיבור. ראיתי את זה אצל כל סוגי האנשים, משחקנים רציניים, דרך כוכבי ילדים ועד פליטי ריאליטי – מתחת לכל המסיכות, אנשים ב’דיפ-דאון’ הם טובים. מאושרת קוטלר, דרך ירדנה ארזי ועד ישי גולן – כולם, בעומק של הדברים דיברו על אותו הדבר, השאיפה לחבר בין אנשים, לתת אהבה, לעשות משהו חיובי בזמן הקצר שהם בעולם. בעולם הזה יש אנשים שמגיעים אל הפסגה, כל מה שהם שאפו אליו כל החיים ומגלים שאין שם כלום, שהם לא מרוצים ולא מילאו את החור שיש להם בלב – מאביצ’י, דרך דודו טופז ועד מרלין מונרו – ההצלחה יכולה להיות מאוד מסוכנת. לעומתם, יש אנשים שמגלים שהפסגה לא מילאה אותם, ויוצאים לחפש משהו אחר, קצת כמו בספר ‘הנזיר שמכר את הפרארי’, כשאני צופה בג’ים קארי מתאיין, אני חושב שהוא הבין כמה דברים שרבים עוד צריכים ללמוד. אנשים לא מבינים אותו וקוראים לו ‘משוגע’, לי אישית נראה שהוא גאון”.

 

למה החלטת להשיק הרצאה על תקשורת בעולם הבידור?

 

“אנשים אוהבים להגיד ‘פייק ניוז’ ולטעון שהתקשורת משקרת, זה לא נכון, אך מצד שני לאמת הרבה צדדים וכמות הדרכים לספר סיפור היא ככמות האנשים שמספרים אותו. בהרצאה אני מעניק כלים לקרוא נכון יותר עיתון ולראות נכון יותר טלוויזיה, לשים לב לפרטים ולאינטרסים. למה כוכבים יוצאים מהארון כשיש להם תוכנית חדשה? איך משפט אחד בראיון יכול להפוך לכותרת שמרסקר קריירות של אנשים? ועד כמה העריכה משפיעה על מה שאנחנו חושבים על כוכבי הריאליטי. אלו דברים שכולנו מודעים אליהם באיזשהו מקום, אבל לא זוכרים כשאני מדליקים את המסך, אני מפנה את הזרקור אל מאחורי הקלעים – כדי שנוכל להבין יותר, לחשוב יותר ולהינות יותר מהתקשורת שאנו צורכים”.

ספר על הסדרה שלך “בין חומר לרוח”

“‘בין חומר לרוח’ נולדה ממש כשמה, בין החומר לרוח – במהלך סדנת שתיקה של 10 ימים בגליל, שלקחתי בין ימי העבודה האינטנסיביים שלי ככתב תרבות בכלי תקשורת מרכזי.

החיים שלי מתנהלים בין שני קצוות, בעולם אחד אני עיתונאי שאפתן בתחום הבידור הסוער וה”נוצץ” שמתרוצץ בין פרמיירות ושטיחים אדומים, מראיין את מיטב הסלבס ומחובר לכל מה שקורה בטלוויזיה, במוזיקה ובקולנוע. סדר היום שלי מאוד עמוס, ואני מתעסק בעולם חומרים של תהילה, רשתות חברתיות ונראות על המסך.

בחיי הפרטיים אני מחובר מאוד לעולם הרוחני. אחרי שעברתי חוויה רוחנית עמוקה לפני שש שנים במהלך פסטיבל במדבר, שנתנה לי השקפה שונה על החיים והוציאה אותי מתקופה מורכבת, התחלתי לחפש את הדרך שלי לחיים בריאים, מאוזנים ושלווים יותר, והתחלתי להשתתף בהרבה סדנאות תרפיה ומדיטציה.

במשך הרבה שנים, שני העולמות היו בדיסוננס עבורי, אך לא הייתי מוכן לוותר על אף אחד מהם. ראיתי כמה עבודת תרפיה והעמקה תרמה לי בחיי, ועזרה לרבים מהאנשים שפגשתי באותן סדנאות, להתגבר על דיכאונות, התמכרויות ומצבים משפחתיים ובריאותיים מורכבים. אך משום מה בעולם התקשורת, המקום בו אני כל כך אוהב לעבוד, התייחסו לכל העולם הזה כהזוי ומוזר, בגישה צינית, ולאנשים שאני פוגש באותם אירועים כרוחניקים והיפים מטורללים.

וכך, באחד מטיולי הצהריים שלי בחלקת הדשא הקטנה במרכז בגליל, אליו ברחתי כדי להתרחק מהעבודה שאני כל כך אוהב, וגם קצת שונא, נולד הרעיון. כדוקומנטריסט שסיים לימודי קולנוע, החלטתי לגבש צוות ולעבוד על הסדרה שתביא לעולם את התכנים העמוקים והמיוחדים שחוויתי בחיי: למשל, איך ניתן לרפא את הכאבים שלנו, דרך חזרה אל טראומות הילדות, בשיטות הוליסטיות ועמוקות הרבה יותר מפסיכולוגיה קלינית (לשבת על ספה נוחה ולדבר עם הפסיכולוג למדנו מטוני סופרנו, עכשיו הגיע הזמן לחבק בובה ולבכות על המזרן), או איך התזונה שלנו יכולה להשפיע לא רק על המספר שמציג המשקל, אלא על ההוויה בה אני חיים בכל רגע ורגע.